מלנכוליה היא מילה כל כך עדינה ורכה שטומנת בתוכה כל כך הרבה רגשות עזים. יש משהו נורא קשה בלהגיד את המילה הזאת, היא דורשת שיגידו אותה בשקט, בלחישה, וזה ממש קשה. זה ממש כואב לי לנסות להגיד אותה ככה.
החורף זה הזמן האהוב עלי, לא יעזור כלום, אני אוהב להיות בדיכאון, אולי כי אני רוצה להרגיש, כמה שיותר, לתת לעצבות למלא כל חלל שפנוי במעמקי נפשי. אולי כי פשוט אני הכי יצירתי בתקופה הזאת. בחור נחמד מהלימודים אמר לי השבוע משפט מאוד חכם - “אנחנו יצירתיים הכי הרבה כשאנחנו בדיכאון כי אז אנחנו צופים” וזה נכון כשנמצאים במצב רוח עגמומי, מסתכלים על העולם בעין יותר מכוונת מאחר ואנו מחפשים רפליקות לעגמומיות אצלנו בעולם. אנחנו נאלצים לראות אותו עם קצת פחות מסננים באמצע. קצת פחות אמצעי תיווך שעוזרים לנו לעבור את היום בלי להתייחס לדברים קטנים שמציקים לנו מבפנים, ופתאום אנחנו שמים את משקפי המלנכוליה והעולם נראה אחרת. אנחנו שמים לב למחוות קטנות. לשפת גוף והכל כמראה המשקפת אותנו.
בשבילי למוזיקה חלק קריטי במצב הזה. ונתחיל את מצעד שירי הדיכאון שהכי עושים לי את זה בציטטה:
” אני שמח רק כשיורד גשם, אני שמח רק כשזה מסובך, ולמרות שאני יודע שלא תוכלי להעריך את זה, אני שמח רק כשיורד גשם, את יודעת שאני אוהב את זה כשהמוזה חוזרת, למה זה מרגיש כל כך טוב להרגיש כל כך עצוב? אני שמח רק כשיורד גשם.” - שירלי מנסון (גארבג’)
Garbage - I’m only happy when it rains
השיר הזה מלווה אותי בערך מגיל 16, שירלי מנסון הסולנית של הלהקה היתה בעיני האישה המושלמת אז בגיל ההתבגרות. כועסת, אמיתית ושורפת. הלוואי שג’ארבג’ היו נשארים במקום שלהם אז, באלבום הראשון, מחוסר השם והרוקיסטי עם העטיפה הורודה. דקה לפני ההצלחה של האלבום האלקטרוני יותר שלהם version 2.0 שסימל עבורם כיוון חדש ופחות מקורי.
ומשם נעבור לקטע חדש יחסית שנכנס לי היטב למשבצת
Roosevelt Franklin - Insomnia 411 Feat. Jean Grae and slug
אני שוכב לי במיטה. מסתובב מצד לצד, מותש פיזית, מותש נפשית, אבל המחשבות מסרבות להיעלם לשחור. הם ממשיכות לרדוף אותי בכל פינה. הלב כואב, אז מדליקים טלוויזיה אחרי כמה שעות שמסתובבים מצד לצד ומנסים לברוח לטלוויזיה, למוזיקה, לכתיבה, לסמים. מנסים אבל לא תמיד מצליחים. ואז רק אחרי כמה שעות שמכלים בלהתחמק מהמחשבות ההם, שסבלת מהם כשניסית לישון. כשרצית לחלום ולא הצלחת. נשארים ערים עד אור ראשון ואז הולכים לישון בתקווה שכשנקום נרגיש יותר טוב.
חוזרים הביתה מיום ארוך ומתיש בעבודה/בלימודים, מניחים את המפתחות על השולחן, נכנסים למיטה ושואלים “מה נשאר?” אין כוח להיות לבד, אבל גם לא ממש רוצים חברה. אבודים במקום ההוא בין הרצון להיות מישהו שאתה לא לבין הרצון להיות עצמך… במקום הגידול הזה שבו המלנכוליה מתגנבת אליך וחודרת לבפנים ברגע של חולשה… אז מדליקים טלוויזיה, פותחים ספר, וקוראים כשבחוץ מרעימים הרעמים ורעש הגשם המתדפק על הגג משמיע את רשרושו הממכר. עוצרים את מה שעושים ורק שוכבים במיטה ומאזינים לרוחות, עד ששוקעים בשינה.
אז מה בא קודם כשעושים פליי, המלנכוליה או הגרסא היפהפייה הזאת לשירם של tears for fears. השיר הזה שייך לכל אדם שמרגיש לא שייך, הוא נכנס לפריים בדיוק ברגע ההוא, הרגע ההוא שלא רואים תקווה באופק, הרגע ההוא שכשמגיעים אליו שוקעים עמוק עמוק לתוך השחור. השיר הזה שייך לפסקול של דוני דארקו, אחד הסרטים הנפלאים, אם עוד לא ראיתם אותו, אתם חייבים. זה הסרט האהוב עלי. במיוחד נוגע בי כשאני בדיכאון… השיר אף נתן לי השראה לסרט קצר שהכנתי ללימודים Moving Pictures.
עוד שיר נעורים. אחד מהשירים היותר שחורים שזכורים לי, הרבה בזכות הקליפ המטריד שלו. בקליפ כל הדמויות מתעוותות ונשאבות לתוך שמש שחורה ומאגית הנפערת בשמים. שיר שמתאר את התחושה שכולנו מכירים. המציאות המוכרת מתעוותת ונעשה קודרת יותר ויותר, אנו נסחפים עד שלבסוף אנחנו נבלעים לתוך החור השחור ההוא.
“אתמול כל הצרות שלי נראו כל כך רחוקות, עכשיו נראה שהם כאן כדי להישאר, אני מאמין באתמול”
תרצו או לא, ג’ון לנון הביטלס פה כדי להישאר, השיר הנפלא הזה הוא אחד משירי הדיכאון הכי נפלאים שקיימים. המצב ההוא שבו אנחנו חיים בזכרונות האתמול קורה לכולם. תמיד האתמול נראה יותר טוב. יותר אטרקטיבי. אנחנו שוכחים ומייפים את כל החרא שאכלנו במשך השנים. תקראו לזה הדחקה, תקראו לזה גלגל הצלה. איך שלא תקראו לזה. הדבר הכי נןורא הוא לנסות לשחזר את העבר ולגלות כבר שהוא לא קיים ומה שהיה היה והלך לאיבוד.
לילה קר ככפור ברמת הגולן. בדיוק סיימתי תורנות פטרול מסביב לבסיס. אני משיל מעלי את הדובון. לובש את נכנס מתחת לשמיכה, שוכב על הגב, שם אוזניות, נותן למוזיקה לזרום פנימה. מתרכז בנקודה בתקרת הבטון הלבנה. מסתכל על האדים שיוצאים מפי. עוצם עיניים, לוקח הכל. זה מה שנקרא דיכאון אופורי. קל להתמכר אליו.
חברים, זה עולם המלנכוליה. לכולנו הוא מוכר. חלק מאיתנו שונאים אותו, חלק לא יכולים בלעדיו. אני שייך כפי שכבר ניחשתם לקבוצה השנייה. אין על הדיכאון החורפי. נכנסים מתחת לשמיכה, מתחממים. אחת הסיבות שאני אוהב את החורף היא שבהבדל מהקיץ, שבו הצורך הוא בעיקר להתקרר, בחורף אנחנו רוצים להתחמם. זה נשמע לי טבעי יותר. האינטנסיביות שיש בחורף. כוחות הטבע שמפגינים שרירים. אין את זה בקיץ. החורף נותן לנו תירוץ טוב להתכנס בתוך עצמנו. מוזיקה נותנת לנו זווית ראייה חדשה. פוקוס מסויים על משהו ספציפי וטשטוש על משהו אחר. אני מקווה שסיפקתי לכם כאן קצת זוויות ראייה שתמצאו כשימושיים עבורכם כמו שהם שימושיים עבורי.
חורף נעים (ומאוחר) שיהיה לנו.
אבל תגיד ששני האחרונים לא באו ממני, הא?
תגובה מתומאס — 27 בDecember 2006 בשעה 16:15
באו ממך האמת (נראה לי)
תגובה מvolastyle — 27 בDecember 2006 בשעה 17:37
עשית לי נוסטלגיה רצח עם Soundgarden - Black Hole Sun…
זכור לי קטע מהקליפ- ילדה קטנה שצולה בובת בארבי על מנגל.
בקיצור, אחלה של בלוג. ותצא מהדיכאון, קח פרוזאק או משהו.
תגובה מthetikiman — 27 בDecember 2006 בשעה 23:46
למרות שלא ירד היום גשם, החזרת אותי להרגשה של הקור של אתמול, עם הגשם שלא הפסיק לרדת.
מזל טוב על הבלוג החדש ובהצלחה!
תגובה מskretch — 28 בDecember 2006 בשעה 5:23
תודה רבה על ההמלצות , בהצלחה עם הבלוג אני אהיה פה כל י ום לקרוא
תגובה מFeznot — 28 בDecember 2006 בשעה 6:40
פוסט מעולה, קונספט מעניין.
חבל שההורדות נפרדות, אבל החלטתי לקרוא פיסקה פיסקה בהתאם לשיר שיוצא לי להוריד,
כדי לקרוא במקביל לשמיעה ולהיות באותו ראש
תגובה מstasikd — 28 בDecember 2006 בשעה 12:27
הבעיה היא ש Yesterday הוא לגמרי פול מקרטני, וממש לא ג’ון וגם לא חצי לנון.. זה אפילו בא לפול מקרטני כ”ביצים מקושקשות” בחלום…
א. > http://www.geocities.com/SunsetStrip/Lounge/8450/Beatlesalbums/Beatles_Notes/Y48.html#Heading%204%201
ב. > http://www.tapuz.co.il/tapuzforum/main/Viewmsg.asp?id=298&msgid=33146802
תגובה מMיקי — 28 בDecember 2006 בשעה 16:10
ידעתי שייתכן ואני לא אדייק בזה… תודה על התיקון.
תגובה מvolastyle — 28 בDecember 2006 בשעה 21:34
להבא אני גם אספק קובץ עם כל השירים ככה שמי שרוצה את כולם לא יצטרך להתעסק יותר מדי עם ראפידשר.
תגובה מvolastyle — 29 בDecember 2006 בשעה 7:49
איכשהו, למרות הליריקה, ג’ארבג’ לא נותנים לי שום תחושה של חורף-מלכוליה
את השאר אני אוריד במהשך, אבל רק רציתי להשאיר הודעה ולהגיד שאתה צריך לכתוב יותר כשזה לא משהו צריך להגיש למחרת ;]
‘הרבה יותר טבעי לרצות להתחמם’
תגובה מקרן — 29 בDecember 2006 בשעה 18:39
מסכים עם קרן שהשיר של גארבג’ בכלל לא דכאוני. להפך, שיר מקפיץ למדי.
תגובה מחולוני — 31 בDecember 2006 בשעה 17:28
הוא שיר שדי חוגג את הדיכאון עם מקשיבים למילים, חוץ מזה הוא בעיקר כועס
תגובה מvolastyle — 31 בDecember 2006 בשעה 20:44