משהו אחר

דף ריק. הדיו נגמר. העט חורטת על הדף משאירה רמזים לנכתב על הדפים הבאים במחברת.

רסיסים שבורים של ילדות.

מדבקות של חבורת הזבל. הריגוש שבצעצוע חדש. העסיסיות שבה דברים נצרכים. ריחות, מראות, מגע. הכל מרטיט, משחית ונספג. תפיסה, משתנה כבריכה שנחפרה עם את מפלסטיק בחול ים במאמץ רב, רק כדי להיזנח בסיומו של יום. בסוף תגיע הרוח והחול ירפרף לו בתוכה עד שתתמלא, תיסתם ומי הים יישארו. יקברו בה שוב; היא תצטמצם עד שיישאר ממנה רק שקע קטן בתודעה הרבה אחרי שנעלמה כאילו לא היתה. משחקים, בחולה ורופא. סקרנים, כל כך סקרנים אבל גם לא יודעים, לא שולטים. כבר לא תמימים. נשחקים. הצבע מתקלף ואוזל, ומסתגלים, כי שינוי זה טוב הם אומרים. שינוי זה התקדמות. לא, מתקבעים. לא תופסים את גודל האבסורד עד שמתבגרים ומבינים פתאום למה אמא ואבא ישנים כל יום משתיים וחצי עד ארבע, ולמה סבתא מגישה כל פעם שבאים לבקר אותה את אותו לחם עם אותו נקניק חתוך בדיוק באותה צורה.

מאבדים. מאבדים הרבה, נפטרים מכל המשקל העודף הזה, צריכים מקום לשדים. מפלצות. לא מהסוג המוחשי שצל יוצר בחושך, אלא מהסוג החמקני שנמצא גם כשמדליקים את האור. מפסידים, את קלות הדעת. דף חדש כבר לא נפתח בתחילתו של יום. חוזרים אחורה לדפים שהיו אתמול, מבלים חלק גדול מהיום, מודאגים מהדפים שיחרטו מחר.

הכל נעשה מותנה. דבר תמורת דבר, הכל משא ומתן. צריך לעמוד על המשמר. להתמקם במקום. להרים את בלם היד. להילחם, להתקבע, עקשנים, הם לא קולטים שזה שלי ורק שלי. לוותר, זה לאבד חלק ממשהו. לפעמים לא ברור ממה. חשבון, אחד ועוד אחד שווה שתיים, אחד פחות אחד שווה אפס. מבדילים בין טוב לרע, מפתחים אינטואיציה למניפולציה. הרגע נמחק, מתחיל אחד חדש. רבים, הרבה, מרימים את בלם היד ההוא מקודם ונותנים גז בניוטרל. עושים הרבה רוח אבל תקועים. מתעייפים, לא כמו בלילה כשהולכים לישון עם הראש על אבא מול הטלוויזיה אלא נפשית. צביטה קטנה שם באזור הרגיש, זה כל מה שדרוש על מנת להזרים את הדמעות. בוכים, זה מרגיש טוב. כי זה מרגיש נקי. נקי ומלוח, מלוח ונקי.

מתלכלכים כי אימא נורא תכעס אם היא תגלה שלא עשית שיעורי בית וחתכת מהשיעור כדי לשחק במגרש, נתפסים ולומדים שהאמת היא יחסית, בעיקר לשקר שמספרים. מפנטזים, על בנות. בעיקר על המדריכה היפה והמפותחת מהקייטנה שגדולה ממך באיזה שמונה שנים. היא מחייכת אליך המון . אז עדיין מאמינים שאם תמשיך לחשוב על זה, מה שעובר לך בראש יתגשם, אבל מהר מאוד לומדים לוותר, כי מבינים שיש דברים שפשוט לא משנה מה תעשה, הם לא אפשריים. ההורים שיקרו, חלומות לרוב לא מתגשמים, שוב בוכים.

וזה לא מה שאתה מרוויח, זה מה שאתה מפסיד. כי כשאתה רואה את החיים חולפים לפני המוות גם האיש המאושר בעולם נמצא באזור הזה, האפור, שבין ההישגים, להחמצות. העבר והעתיד הם שמטרידים אותך. ההווה נשכח בבליל הרחמים העצמיים האלה. בעולם הזה שבו התקשורת שלך עם עצמך נקטעה. שבו הקולקטיב מכתיב לך את מודעת ההספד. אתה כבר מזמן לא שליט אתה נשלט, עבד בנעלי בטון ששוחה בים, האוקיינוס שנקרא הקונספציה. שם, איבדת את עצמך. שם הרגשתי שאיבדתי את עצמי.

לא ברור לי באיזה גיל זה קרה, אבל זה קרה ומאז כבר וויתרתי על הניסיון לשחזר את זה. לחיות מחדש את הרגע. כי הוא אבוד לנצח נצחים. כלוא בכלא ללא סורגים, שממנו היציאה היא אחת ויחידה. הכלא שאני לא מוכן לחיות בו אבל גם לא יודע ממש איך לצאת ממנו. בית המאסר של חוסר האושר. לא, אין שם דיכאון, לכל הפחות לא לרוב, אבל יש שם פשוט ריק שלמרות חיים עשירים יש לו ישות עצמית, עם זרועות בכל אספקט בחיים שלך. והחלל התחום הזה חולה. הוא שורף בבטן ועולה בגרון כצרבת. אינפקציה המאיימת לבצע מעשים מגונים בחלק הבריא, כמו תבשיל המתבשל על אש קטנה עד שלבסוף יתפרץ ויעלים את הכל בהרס עצמי.

חייב להיות בהווה לבדי, אחרת יתחיל העבר להכהות את חושי, העתיד ישתחל עם האגרוף הזה בבטן. ואשכח, אשכח את מה שהפסדתי. אהפוך מבן אדם שחי בעולם עם כללים ומשנה אותם כהוות נפשו למהות הלכודה בתוך מערכת העיכול של הגורע. ללא אור, ללא רוח. כלי קיבול בלתי מנוצל, שלא ידע להכיל בתוכו כלום מעבר ליקום פתטי וחסר שחר. עוד מבוגר אפור, חסר ריח, חסר טעם, חסר מגע. עוד חתיכה שמשלימה פאזל גדול, הלוואי והייתי יכול להישאר שלם, כחתיכה עזובה שלא משלימה כלום מלבד עצמה.

ועכשיו אחרי שהוצאנו את כל זה (למען ההגינות אומר שזה נכתב לשיעור מסה). קצת מוזיקה לנשמה, אתם מוזמנים להוריד אוסף שהכנתי לסוף השבוע כאן

השירים וקצת עליהם:

1. The Rza - Fury In My Eyes/revenge (Feat. Thea) - אחרי שהגאון הזה עשה פסקולים לגוסט דוג, קיל ביל ועוד. הוא מוציא פסקול לסדרת האנימה Afro Samurai. מלבד שהפסקול מומלץ בחום. השיר הזה פשוט יוצא מהכלל ומצויין בצורה בלתי רגילה.

2. Braille - Shades Of Grey Feat. Toni Hill - ברייל הוא אולי אחד מהאנשים המוכשרים באנדרגרואנד. הבחור הוציא את אלבומו הראשון שהוא גם הפיק מוזיקלית לבד בגיל 16. ומשם זרמו כבר מים בנהר ופני השטח השתנו. אומנם הוא עדיין שייך לזרם של ההיפ-הופ הדתי, אבל בשיר הזה ניכרת בעיקר הבגרות שבו. ההפקה שגם עליה הוא חתום מצויינת ומתארחת בקולות רקע הזמרת הנפלאה טוני היל מסיאטל.

3. Plan B - Missing Links Feat. Radiohead - פלאן הוא ראפר בריטי שהוציא לאחרונה אלבום שנקרא Pain it Blacker, כאשר באלבום הוא מסמפל מספר שירים שבו נגיד לא הכי קרובים בעמדה הבסיסית שלהם להיפ-הופ (ביניהם לאונרד כהן ווילי נלסון). התוצאה מספקת בהחלט.

4. Asheru and Blue Black of the Unspoken Heard - Soon Come - אומנם לא שיר חדש בכל צורה (2001 זו השנה). אבל צמד המוכשרים האלה הם התגלגלות ישירה של ה - native tongues (זרם של שנות התשעים, הרכבים בולטים בו Black Sheep, a tribe called quest ו - de la soul) . מוזיקה טהורה מאלבום הנושא את אותו שם.

5. Non-Prophets - The Cure - ס’ייג פרנסיס וג’ואי ביטס הם הלא-נביאים . אלבומם מ - 2003 נקרא Hope והוא שונה מרוב החומר הרגיל של ס’ייג ברובו. לכן זה אירוני שבחרתי דווקא את השיר הזה שהזכיר לי את הס’ייג שאני אוהב. המשורר המוזר והמיוחד. הביט פשוט ממיס, כלי הנשיפה האלה פשוט עושים משהו בעמוד השדרה - “When a boy write-offs the world its done with sloppy misspelled words, when a girl write offs the world its done with curses. i’m searching for a cure”.

6. Brother Ali - Faheem - יש בעלי (שאם תרדו קצת בדף תוכלו לקרוא ביקורת על אלבומו האחרון). כנות אשר אני מוצא כנדירה במוזיקה שחורה, מן יושרה כזאת בגובה העיניים. אחרי אמינם וסלאג גם עלי מקדיש שיר לבן שלו. מצויין.

7. Joy Denalane - Im Ghetto von Soweto - נקח מנוחה מהראפ, עם קצת סול אירופאי משובח. ג’וי היא זמרת מגרמניה, הגרסא הזאת היא גרסאת ההופעה החייה, לשיר מאלבומה המצויין כשלעצמו Mamani. מומלץ בחום להפעיל את הציפור עליה. קול מדהים, וסטייל שמריח מוינטג’.

8. Atmosphere - Shoes - אני מת על השיר הזה מכמה סיבות: א. כי הוא משעשע וחכם. ב. כי דווקא העטיפה המוזיקלית המינימלית נותנת צ’אנס למוזיקה לצאת החוצה.

9. Sage Francis - Makeshift Patriot (Gruvis Malt 03) - טוב נו כן כן, עוד שיר של ס’ייג (ונחשו מה עוד מעט עוד אחד). מדובר באחד משירי המחאה הראשון וללא ספק אחד מהחכמים משהם שיצאו אחרי 11/9 נגד הפעולות באפגניסטן. הגרסא המקורית טובה, אבל זאת מסיבוב ההופעות של ס’ייג ביחד עם ההרכב המצויין Gruvis Malt וזה נהדר לשמוע את העיבוד שלהם לשיר הזה. גם ס’ייג מעלה את ההופעה שלו. אחרי האלבום החי של Atmosphere עם ה - Heirospecs זה אלבום האדפטצייה החייה האהוב עלי. חובה של שיר. נא להקשיב למילים.

P.O.S. - P.O.S. Is Ruining My Life .10 - עד עכשיו לא היה מי יודע מה של חיבור ביני לבין P.O.S. הוא נורא חזק בקטע של Pאנק שלא מדבר אלי ממש, אבל הקטע הזה ששמעתי ב - Myspace שלו פשוט הפיל אותי מהרגלים. בועט, ובדרך טובה.

11. Sage Francis - Inherited Scars (Gruvis Malt 03) - אחד השירים האהובים עלי מ - Personal journals, אלבום ההיפ-הופ הפואטי אולי הכי מוצלח שאני מכיר. שוב אני sucker לכלי נשימה בהיפ-הופ.

מקווה שנהנתם, תגובות מזומנות בברכה