משהו אחר

טראקליסט

01. Boca 45 - Make’s No Sense

02. Boss Hog - Chocolate

03. The Black Keys - When The Lights Go Out

04. Lee Shot Williams - You’re Welcome To The Club

05. Alice Russell - Hurry On Now

06. The Stone Roses - Straight To The Man

07. Everlast - Love for real Ft. Ndvea Davenport

08. Willie Hutch - Hospital Prelude of Love Theme

09. Daniel Lemma - Morning train

10. Samuel L. Jackson - Just Like A Bird Without A Feather

11. Pacific Gas & Electric - Staggolee

12. Emiliana Torrini - The Boy Who Giggled so Sweet

13. The Innocence Mission - The Lakes Of Canada

14. Everlast - What It’s Like

15. Ryan Adams - Oh My Sweet Carolina

16. Fiona Apple - Criminal

17. The Blind Boys of Alabama - Way Down in the Hole

18. RJD2 - Here’s What’s Left

בדרך חזרה מהעבודה לפני שבועיים בעודי נהנה ממוזיקה טובה ומיזוג אוויר מקפיא במיוחד חשבתי על כמה אני אוהב את הבלוז הישן של פעם. הבלוז שהוקלט בדרכים עד שנות החמישים הוא האהוב עלי ביותר, מבעד לרעשים סטטים ניתן לשמוע דברים שחודרים עמוק לנשמה, ניתן לחוש בתסכול בקול האמן וניתן להרגיש בשחרור שהמוזיקה נותנת לו.

כולנו יודעים מה זה בלוז, אין עוד סגנון מוזיקלי ששמו מקושר באופן כזה למצב רוח מסויים, שאי אפשר להפרידם אחד מן השני. באותה נסיעה חשבתי על הגלגולים המוזיקלים של הבלוז, מצורת מוזיקה ששרו השבטים באפריקה לפני יותר מכמה מאות שנים, למוזיקה של היום שמושפעת עדיין לאחר כל כך הרבה זמן עדיין מאותו סגנון מוזיקלי. הרוקנרול, ה – RNB, ההיפ-הופ ובמיוחד הפופ של ימינו טווי בחוטים סבוכים שבלתי אפשרי להתיר למוזיקה הזו. העוצמתית, אם זאת הכל כך אישית ואינטימית. בבלוז יש מן קטרזיס, אתה משתחרר מהעול שמעיק עליך על ידי זה שאתה מוציא את הכל החוצה. את כל הכאב, כל התסכול, כל העצב לאוויר.

באותה נסיעה החלטתי שמעניין אותי ללכת ולחפש את הבלוז במוזיקה העכשווית (הגבלתי את עצמי לשנות התשעים ושנות האלפיים) שנמצאת בספריה המוזיקלית שלי. לאחר סינונים רבים אני מגיש לכם את האדפטצייה האישית שלי למוזיקת בלוז מודרנית.

מעבר לאקטלקטיות של הז’אנרים שיש באוסף הזה - “New Type Of Blue” יש בו הרבה אינטרפטצייה אישית שלי להגדרת הבלוז.

מהFאנק הבלוזי של Boca45 לבלוז הפאנקי של בוס הוג ממעמקי הניאו סול של אליס ראסל ל – RNB הרך של ווילי האץ,

מהאלקטרוניקה המסומפלת של RJD2 לבלוז שנשאר נאמן למדי למקורות של The Blind Boys of Alabama.

אין חוקים ואין סיבה לחפש הגיון, לא בעצבות שיוצאת מהאישה הקטנה והעצומה שעונה לשם אמיליאנה טוריני או בקשיחות השבורה של אריק שרודי, גם לא תמצאו אולי את הקשר בין הפולק השברירי של The Innocence Mission או בקאנטרי המודרני של ראיין אדמס ואני יכול להמשיך לכתוב כך על כל השירים באלבומם אבל זה יהווה החמצה כי מה שיש בפנים נמצא מאחורי המוזיקה.

אז אחרי יום מתיש בעבודה או בלימודים, תחלישו את האורות, תכניסו את הדיסק למערכת ותלחצו על PLAY תמזגו לעצמכם כוסית של וויסקי בורבון עם קוביית קרח,תשבו על כורסא נוחה ותדליקו סיגר ותתנו לעצמכם להשתחרר מהכל. זה לפחות מה שאני מתכוון לעשות.

תהנו - תורידו כאן